והיו לך. דוקא לך שהי׳ כל מקרא העדה ומסע המחנות עפ״י ה׳ מש״ה היה מצוה ועבודה ע״כ בא אזהרה שיהיה בזה האופן דוקא. אבל לדורות כל שופט ומלך מקריא עדתו ומסיע חילו עפ״י דעתו. מש״ה יהי׳ באיזה אופן שירצה:
ותקעו בהן. וניכרים היו כשתוקעים בשניהם שהיו קולות שניהם משונים זמ״ז. או שהיו מאריכים באחד יותר מחבירו:
ואם באחת יתקעו. משמע שנים היו תוקעים באחת זה א״ז:
תרועה יתקעו למסעיהם. לצפון ולמערב היינו דגל אפרים ודן. הכי תניא בספרי:
תתקעו ולא תריעו. מזה למדנו דבכל מקום דכתיב תקיעה סתם. היינו ביחד עם תרועה כמו להלן וביום שמחתכם וגו׳ אבל בהקהיל דוקא תקיעה לחוד:
לחקת עולם לדורותיכם. רק הכהנים תוקעין בחצוצרות כן בבהמ״ק כן ביובל ובמשיחת מלך:
וכי תבאו מלחמה בארצכם. אין הלשון מובן. דהאיך יביאו ישראל מלחמה בארצם. וזה א״א אלא כמו מלחמת יהודה ובנימין על עשרת השבטים. וא״כ היאך כתיב על הצר הצרר אתכם. אלא צריך לפרש או בארצכם או על הצר הצרר אתכם היינו אומה אחרת. זהו לפי הפשט. ובספרי תניא בין שאתם יוצאים עליהם בין שהם יוצאים עליכם. וא״כ ה״פ וכי תבאו מלחמה בארץ אחרת או בארצכם. היינו שיביאו ממדינה אחרת על ארצכם. ועדיין אין הלשון וכי תבאו מדויק וכי תביאו מיבעי. אלא יש עוד כונה כמבואר בת״א וארי תיעלון לאגחא קרבא. מפרש תבאו מלשון ביאה שתתקבצו בארצכם טרם תצא למלחמה. אז בשעת כניסה למקום אחד והרעתם בחצוצרות. היינו ותקעתם דמקרא הסמוך שהרי אין תקיעה בלי תרועה ואין תרועה בלי תקיעה. אלא פי׳ והרעתם היינו תפלה שיזעקו ויתעוררו בתפלה עם החצוצרות. וכן פי׳ הרמב״ם הל׳ תענית. וכבר ביארנו בספר שמות י״ד ט״ו דכך הפי׳ בספר יהושע ו׳ וירע העם ויתקעו בשופרות. פי׳ שהתפללו ביום השביעי קודם שנכנסו ליריחו ובתפלה תקעו בשופרות. וע״ע מש״כ בספר דברים ל״ג כ״ה בפסוק ברזל ונחושת מנעלך. כ״ז בעת צרה. משא״כ ביו״ט אע״ג שהוא ג״כ עת תפלה ומקרא קודש כמש״כ בפרשת אמור ובכ״מ אבל אין מתריעין בשעת תפלה בחצוצרות. ומזה מבואר דבר״ה דכתיב יום תרועה ה״נ הפי׳ תקיעת שופר בעת התפלה כמש״כ שם:
ונזכרתם לפני ה׳ אלהיכם. לפי הפשט שיהיו מלאכי מעלה מליצים ומזכירים אתכם לטובה לפני כסא כבודו. וכענין ה׳ זכרנו יברך. אבל יש לדקדק בשנוי לשון שבזה הכתוב כתיב לפני ה׳ אלהיכם. ובמקרא הסמוך כתיב לזכרון לפני אלהיכם. ולא דבר ריק הוא. אלא יש עוד כונה. היינו דווקא לפני ה׳ שהוא הארון או הציץ שאז ה׳ הוא עמכם אז תוקעין בחצוצרות. והיינו דכתיב בפרשת מטות שלקח פינחס כלי הקודש וחצוצרות התרועה. ותניא בתוספתא סוטה כלי הקודש זה הארון וי״א אלו בגדי כהונה. והכונה הוא הציץ. משום שבל״ז לא היה אפשר להשתמש בחצוצרות :
ונושעתם מאויביכם. מצורריכם מיבעי. וכלשון המקרא על הצר הצורר וגו׳ וכבר ביארנו להלן י׳ ל״ה ובכ״מ דאויב לא משמע אלא בלב ואינו פועל רע בידים והיינו דתניא בספרי במלחמת גוג ומגוג הכ״מ או בכל המלחמות ת״ל ונושעתם מאויביכם. אמרת צא וראה איזהו מלחמה שאין אחריה שעבוד אי אתה מוצא אלא מלחמת גוג ומגוג שנאמר ויצא ה׳ ונלחם בגוים ההם מה כתיב אחריו והיה ה׳ למלך על כל הארץ. ולא שהברייתא מפרש גוף המצוה במלחמת גוג ומגוג. אלא ההבטחה שהבטיח הכתוב בברור. והיה קשה לנו שהרי אנחנו רואים כ״פ שאין תפלה וחצוצרות מועיל. ועון הדור גורם. וא״כ האיך כתיב בברור ונושעתם. ע״ז תניא דמתחלה לא באה ההבטחה אלא במלחמת גוג ומגוג שהרי כתיב ונושעתם מאויביכם ולא מצורריכם. אלמא שאין הבטחה זו אלא באופן שתהיה ישועה גם מאויב שבלב. וזה א״א אלא במלחמת גו״מ שאז יכירו כל העולם גדולת ישראל ויקבלו את ה׳ אלהי ישראל למלך:
שמחתכם. לא נתבאר מהו יום שמחת ישראל. ובספרי תניא אלו שבתות רנ״א אלו תמידים אבל זה אינו אלא דרש על וביום. לרמוז גם אלו. אבל עיקר הפשט שהוא יום המצוין בשמחה לא נתבאר. והראב״ע כ׳ שהוא בשובם ממלחמה בניצוח. ואנחנו לא ראינו בכל המקרא שעשו מלכי ישראל הצדיקים והשופטים כן. אלא עיקר הפי׳ הוא יום חנוכת המזבח וכדתנן שלהי מס׳ תענית ביום חתונתו זה מ״ת וביום שמחת לבו זה בנין בהמ״ק. והיא שמחת לב ישראל ג״כ. והיינו דכתיב בדה״י ב׳ ה׳ י״ג וכהרים קול בחצוצרות וגו׳ ובהלל לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו. והכי כתיב בחנוכה דעזרא ג׳ ויעמידו הכהנים מלובשים בחצוצרות וגו׳ ויענו בהלל ובהודות לה׳ כי טוב כל״ח. למדנו שאז אמרו הלל ג״כ כמו ביום התקדש חג :
והיו לכם לזכרון. למדנו דימים אלו מרוצים לזכרון טוב וכמו בשעת מלחמה הוא עת רצון לתפלה להשיג ישועה ככה בימי המועדים להשיג פרנסה וכמש״כ בספר דברים שם עה״פ וכימיך דבאך. ולא כתיב כאן לפני ה׳ אלהיכם דמשום דמצות חצוצרות אינו אלא על הקרבן הרי מובן בל״ז שכן הוא. ולענין הזכרה ודאי למדנו שבכ״מ שאלהותו עלינו היינו בכל המקום אשר אנו מזכירים שמו. ימים אלו מסוגלים לזכירה לטובה והיינו דמצלינן בהו בנוסח יעלה ויבוא כמה זכרונות טובות. והא דכתיב ועל זבחי שלמיכם. ע״כ לא קאי על ר״ח שלא היו בשם שלמים. אלא על יום שמחתכם ומועדיכם :
והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם. ולא כתיב לפני ה׳ אלהיכם כמו במקרא הקודם דמשמעו בבהמ״ק שמקריבין שם. אלא כדי ללמדנו דימים אלו המה לזכרון בכ״מ אפי׳ שלא בבהמ״ק שהוא לפני ה׳. אלא בכ״מ שאלהותו ית׳ היינו השגחתו עלינו והיינו דמצלינן במועדים ובר״ח יעלה ויבא שיש בה הרבה זכירות. וא״כ פי׳ המקרא כך הוא. דהחצוצרות שעל הקרבן בבהמ״ק יהיה מועיל לאותו זכרון שבכל מועד ור״ח שהוא לפני אלהיכם בכל מקום:
למסעיהם. למקומות שצריכים להיות נוסעים עד א״י וכלשון המקרא אלה מסעיהם:
ויסעו בראשונה על פי ה׳ ביד משה. למש״כ לעיל ט׳ י״ז אין הפי׳ כאן בראשונה המסע הראשון מהר סיני. אלא המסע הראשון שבכל נסיעה ממקום למקום. והיינו קיפול הבגדים ואהלים היה על פי ה׳ ביד משה. שהודיעו בהערה לא בדבור מפורש אלא כמו הלכות בע״פ. כי למחר ילכו:
ויסע דגל וגו׳. זהו מסע שניה שבכל נסיעה היינו שהזיזו עצמם כל בני השבט איש לדגלו ולצבאו. וזה היה על פי החצוצרות:
והורד המשכן. באותה שעה שהזיזו בני יהודה וכל דגלו עצמם ע״י החצוצרות נתקפל הענן מעל המשכן ועמד מקופל. והלוים הורידו המשכן:
ונסעו בני גרשון ובני מררי. הכינו עצמם איש על משאו. ועל העגלה שלו. אבל עוד עמדו ולא הלכו:
ונסע דגלוגו׳. הכינו עצמם איש על דגלו. שיהיו הולכים אחר דגל בני יהודה. והנה בכל השבטים כתיב בני זולת אצל ראובן כתיב מחנה ראובן. ואין דבר ריק בתורה. ונראה דמכאן הוציאו חז״ל שהר״ן איש שהיו עם קרח במחלוקתו היה אליצור בן שדיאור וחבריו. והיה מקור המחלוקת מצד חסידות ולא כמו דתן ואבירם כמו שביארנו במקומו. אלא מצד שהיו פרושים ומתבודדים להתקרב אל ה׳. וזה היה מדת ראובן עצמו שהי׳ בדל מאחיו ומשוקע בחסידות כמובן מן המקרא וישב ראובן אל הבור כמשכ״ש מש״ה כתיב ברמז שלא היו כמו בני ראובן. אלא כראובן עצמו:
ונסעו הקהתים. הזיזו עצמם להעמיד איש על משאו. ושילכו אחר בני ראובן או אח״כ. וממילא יבאו אחרי בני גרשון ומררי שהלכו אחר בני יהודה:
והקימו. בני גרשון ובני מררי:
את המשכן עד בואם. של בני קהת. ולשון עד בואם אינו מדויק. ולפני בואם מיבעי. מכאן העלו בירו׳ מס׳ עירובין פרק ה׳ שהארון הי׳ מכוין להם את הרוחות. וא״כ משמעות עד בואם. ועד בכלל. כמשמעות בכה״ת. דבואם של בני קהת הי׳ סיוע לב״ג וב״מ להקים את המשכן :
מאסף לכל המחנות לצבאותם. מי שנחשל ולא יכול ללכת עם מחנהו. והי׳ נשאר יחידי אחורי המחנה. נאסף למחנה בני דן. ומחנה בני דן היו הולכים לאט עם הנחשלים עד שהביאום לצבאותם:
ויסעו. היא מסע השלישית של כל נסיעה ע״י דבר משה קומה ה׳. והלך הענן. וזה נקרא עפ״י הקודש שהענן הולך והמה אחריו:
ויאמר משה לחבב וגו׳. יש בזה דעות אצל חז״ל ואחריהם המפרשים אם הי׳ קודם עוד לפני מ״ת או אחרי כן. אמנם הלך בברור כמש״כ וילך לו אל ארצו. וגם שב למדבר כמו שכתוב ובני קיני חותן משה וגו׳ ובלעם ראהו במדבר ואמר עליו. ע״כ נראה כי חזר עפ״י הדברים שבזו הפרשה:
לכה אתנו. לפי דיוק הירו׳ סוכה פ״ג וכמש״כ בס׳ בראשית ל״ז י״ג בה״א יתירא ולך מיבעי. אלא אם אין אתה אין לנו אחר. כי אין אנו רוצים להתרועע עם אחר שיהי׳ יודע חנותנו כמותך ורק עמך טוב לנו:
והטבנו לך. כבר פי׳ הרמב״ן דהטבה זו הי׳ במשמע מן השלל כסף וזהב. וזהו שסיים משה כי ה׳ דבר טוב על ישראל. ולא הוצרך לומר כזה על עיקר כבישת הארץ אלא כי יהי׳ הרבה שלל ג״כ באשר דבר טוב על ישראל:
כי אם. תיבת אם מיותר. והרמב״ן ס׳ שמות כ״ב כ״ב פי׳ מלשון אלא. אבל א״כ בתיבת כי לחוד סגי. והוא משתמש בלשון אלא. אלא אם נגרר למטה וכלל בזה שני משמעות. א׳ כמש״כ הרמב״ן. ויהי׳ הפי׳ כי אם לא אשר מתחלה אלך אל ארצי:
ואל מולדתי. ליטול רשות ופטירה מהם. אז אוכל אח״כ לשוב לא״י. ועוד משמע אם למטה. כי אם אל ארצי. והפי׳ האיך אתה אומר לי לילך עמכם. וכי אלך אל ארצי ומולדתי. הלא אני לא אהי׳ כי אם כגר בלי אחוזת נחלה. ולא ירצה עוד מי ממולדתי לילך עמדי כדי להיות לצוותא. והאיך עצתך ללכת עמך. ומשה הבין שתי הכונות. ע״כ חזר ואמר
אל נא תעזוב אותנו. לגמרי. אלא תחזור בעוד אנו במדבר:
כי על כן ידעת חנתנו במדבר:
והיית לנו לעינים. למורה דרך כאן סמוך זו העיר וזו האומה:
והיה הטוב ההוא. כמש״כ הרמב״ן דבזה נכלל גם אחוזת נחלה. ואמר אחר שנשיג טובה מאתך נוכל לתת גם אחוזת נחלה. וזה הי׳ תשובה על משמעות טענה שניה של יתרו:
דרך שלשת ימים. היו יודעים בשעת מסעם כי נוסעים על דרך ג׳ ימים. ומאין ידעו מפרש הכתוב וארון ברית ה׳ נוסע וגו׳. מזה הבינו כי לשם יבואו :
וענן ה׳ וגו׳. כי בהיותם יושבים במחנה היו באהלים להגין מן השרב. אבל בנסעם מן המחנה הי׳ הענן מגין. נמצא מש״כ כי בסוכות הושבתי את ב״י וגו׳ הי׳ גם סוכות ממש גם ענני כבוד. היינו בשעת חניה הי׳ סכות ממש. ובשעת המסע הי׳ ענני כבוד. וע״ע מש״כ בס׳ ויקרא כ״ג מ״ג בא״א:
בנסוע הארון. שהלך לפניהם:
קומה ה׳. פי׳ בת״א אתגלי ה׳. שיראו אוה״ע גלוי שכינה בדרך הליכתם ויהיו יראים היושבים במדבר להתחרות עם ישראל. וכמו שהקם בין היושבים הכל רואים אותו כך המליצה קומה ה׳ על גלוי כבודו ית׳:
ויפוצו אויביך. אויב נקרא מי ששונא בלב. כמש״כ לעיל בפסוק ונושעתם מאויביכם. ומשמעות אויביך. שאויבי ה׳ בלב המה מבקשים להרע לישראל נושאי כבודו ית׳ בפועל. כענין דאי׳ ברבה ס״פ תצוה איש צר ואויב צר למטה ואויב למעלה. צר לי ואויב לך צר לבנים ואויב לאבות [כצ״ל שם. ולא כהנו׳ שלפנינו. וגם לא כהגה׳ הרד״ל] והנה יש שני אופנים שהי׳ מקום לחוש שירעו לישראל בעת הליכתם במדבר. ולא היו אז נאספים יחדיו. וא״כ הי׳ אפשר בשעה שעוברים דרך עיר מלא הגוים שיבזו את ישראל בדרך איבה ומשטמה או שהיו מתכנסין גדודים במדבר להלחם עם הנחשלים אחורי המחנה המעטים כמו שעשה עמלק. ע״ז התפלל משה ויפוצו אויביך. השרוים במקומם בעריהם יפוצו מפחד גלוי שכינה בנקרות ובבתים ויהיו יראים לצאת ולבזות אמנם לא שייך להתפלל עליהם שינוסו. דלהיכן ינוסו. אלא יפוצו ויחבאו עצמם. אבל אם יתקבצו גדודי מלחמה כדי להלחם ממש ע״ז התפלל וינוסו. ועל אלו קרא משנאיך. בבנין הכבד. באשר מכוונים ובאים למלחמה. והתפלל שבהתקבצם להלחם בעת שיגיע ישראל סמוך להם. ואח״כ כשיראו בבואם כבוד ה׳ שעליהם. ינוסו מפני ה׳ והדר גאונו. למקומם במושבותם:
ובנחה יאמר שובה ה׳. שעד כה הלך הארון של ברית ה׳ חוץ למחנה ישראל. ולא הי׳ רוה״ק בתקפו להצלחת תורה שבע״פ כ״כ. כמו בעת שרבים מקובצים במקום א׳ כדאי׳ בב״ק ס״פ מרובה שאין השכינה שורה פחות משני אלפים כו׳. ועתה בשעה שנחו ושב הארון למקום רבבות אלפי ישראל. התפלל משה שישוב רוה״ק בתקפו אל רבבות אלפי ישראל. וכבר ביארנו בכ״מ שאע״ג שהענין ראוי להיות בעצמו. מכ״מ התפלה מועיל הרבה להיות כרצון הקב״ה גם בלי תפלה. כמש״כ בס׳ שמות פ׳ בשלח בפ׳ מה תצעק:
